Kabbalah from RABASH perspective

ashlagThe following is the original letter, written by Rabbi Avraham Mordechai Gottlieb, who studied with Rabbi Baruch Shalom Ashlag (RABASH) sine he was 13 years old until Rebbe’s death. Rabbi Gottlieb now teaches Kabbalah full time in dedicated Beis Midrash (learning center), lectures around the world, and is author of the famous book “HaSulam” – comprehensive documentary book on Rabbi Yehuda Ashlag (Sulam / Baal-HaSulam), his son – Rabbi Baruch Shalom Ashlag, their students and followers.

QUESTION:

Dear Rabbi,

Does the study of Wisdom of Kabbalah isn’t connected to observence of Torah and Mitzvoth (Commandments)?

Did the Rabbi Ashlag (z”l) wrote or said that Torah and Mitzvoth aren’t connected to the study of the Wisdom of Kabbalah?

My question comes because there our groups out there that deal with Kabbalah according to Ashlag methodology and state that this is the case (i.e. one doesn’t have to observe Torah & Mitzvoth).

I’m asking for you serious attention to this matter,

Respectfully,

Anonymous.


ASNWER:

Here is Rabbi’s answer in Hebrew. I’ll try to translate and put out English version shortly.

בס”ד

לכבוד כבוד הרב גוטליב

שלום רב,

האם לימוד חכמת הקבלה אינו קשור לשמירת תורה ומצוות?

האם הרב אשלג זצ”ל אמר או כתב שתורה ומצוות אינם קשורים ללימוד חכמת הקבלה?

שאלתי באה, מכיון שיש קבוצות העוסקות בקבלה בדרך הרב אשלג, וטוענות כך במוצהר.

אבקש ממך כבוד הרב התייחסות בקשר לזה

בתודה,

…………….

בס”ד

לכב’ ……………….

בתחילה אקדים שאין לי מושג, ובודאי שלא שום קשר לאותן קבוצות, ולכן אני מנוע מלהתיחס אליהן באופן ספציפי כלל. ובכלל, אין ברצוני לדון כלל ולשפוט קבוצות או אנשים, אין זה מעניני כלל, ואין זה בסמכותי, אבל בהחלט שיש מקום להציג את הדרך המקורית של רבותינו לבית אשלג, להעיד על אשר ראו עינינו ושמעו אזנינו, ולבקר דרכים ואידאלים מוטעים. וכיון שמתרבות מאד השאלות דוגמת שאלתך, ממש חדשים לבקרים, גם במכתבים גם בטלפונים, ע”כ החלטתי לפרסם את דעתי אשר אותה ליבנתי עם גדול תלמידי האדמו”ר רבי ברוך שלום אשלג זי”ע, ר’ ישראל מילר שליט”א, שזכה לשבת לימינו של אדמו”ר זצ”ל משך 35 שנים ברציפות, והיה ללא ספק האדם היותר קרוב אליו. א”כ המאמר דלקמן הוא בעצם פרי משותף שלי ושלו, ומטרתו להוציא לאור עולם את דעת רבותינו לבית אשלג זי”ע כפי ששמענו מהם, והודרכנו על ידם – לאיזו דרך להתחבר, ומאיזו דרך להתרחק:

זכיתי להיות אצל רבי ברוך שלום אשלג זי”ע משך 14 שנה, והייתי מקורב אליו מאד, וממש בן ביתו, ומעולם לא שמעתי ממנו בדותא שכזו שאין קשר בין לימוד הקבלה לקיום המצוות ח”ו, ומעולם לא שמעתי ממנו הבלים כגון שקיום המצוות הוא מעין רשות ולא חובת התורה ח”ו. להפך: היה מקפיד על קלה כחמורה, ומדקדק בכל המצוות ובכל ההלכות עד פרטי פרטים. ולא זו בלבד, אלא שהורה לנו תלמידיו הקרובים, שמחובתינו לדקדק בקיום ההלכות, עוד יותר מאנשים שלומדים רק נגלה, ומכלל החרדים. וציין במפורש שכל הצלחתינו בענין ההתקרבות לה’, תלויה בשילוב ב’ הדברים גם יחד, שמירת התורה ומצוות באופן מעשי בכל פרטיהם ודקדוקיהם, שהוא כעין הגוף, ולימוד חכמת הקבלה שהוא כעין הנשמה. וברור שנשמה בלי גוף היא אויר נטול משמעות, ריחוף ללא עוגן במציאות היום יומית, ממש כמו שגוף ללא נשמה, יושב בחושך, ללא אורה.

אני עצמי נוכחתי לראות את החמרתו של הרב”ש בכל הנ”ל, כאשר פעם התברר לו שיושב בשיעור של בעלי תשובה יהודי ללא ציצית, ע”כ ביקש ממישהו שיאמר לו לצאת מן השיעור. ועוד: רבינו הרב”ש אמר לנו במפורש: מי שמצהיר אשר אין צורך בקיום התו”מ, או מזלזל בחלק מן התו”מ הוא מסוכן מאד, וצריך להתרחק ממנו, עכל”ק.

אנשי האמונה האמיתיים חיים חיים של גוף ונשמה משולבים זה בזה, כי אכן הקב”ה ברא את האדם כך שהוא בנוי מב’ ההפכים הללו, בכדי שישלימו אחד את השני. ולכן צריך להשתלם גם בחיצוניות הפשוטה של מעשי המצוות, כגון הנחת תפילין ותפילה, וקידוש בשבת, ונטילת ידים, ומעשי חסד וצדקה בין אדם למשפחתו ובין אדם לחבירו, וברכת המזון, וברכות בכלל, ושמירת השבת, וטהרת המשפחה, וכו’ וכו’. וגם צריך להשתלם בבנין הפנימי של הנשמה, שהוא חלק השכלי והרגשי של האדם, שיבוא לידי מצב שתבער בו אש יוקדת של אהבה ויראה כלפי הבורא והנבראים כאחד. מעשי המצוות החיצוניים עוזרים לפנימיות, והפנימיות עוזרת לחיצוניות, אחד מפרה ומרבה את השני.

רבינו זצ”ל כתב מאמרים רבים בנידון, והנה לדוגמא אחד מהם:

בעניין המטרה

מוצש”ק תרומה תשל”ז

תכלית עבודת האדם היא להגיע לידי כוונה עמ”נ להשפיע, כי במעשה החיצוניות אין מה לתקן, כי הכלי, שנברא מצד הבורא, לא יקבל שום שינוי, אלא כל השינוי צריך להיות רק על הכונה. היינו היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, לכן ברא למטרה זו כלי, הנקרא רצון והשתוקקות לקבל תענוג. אלא מטעם שלא יהיה נהמא דכסופא, אלא הכלי יהיה בהשתוות הצורה, לכן נעשה תיקון, המכונה צמצום, שלא לקבל רק בעמ”נ להשפיע. היינו באותו כלי שהיה מקודם, היינו הרצון לקבל, אלא מתוך כוונה אחרת, ז”א שלא לקבל מטעם שהוא רוצה למלאות חסרונו, אלא מטעם מצות ה’, שהוא רוצה להטיב לנבראיו. אבל לטובת עצמו הוא מוכן לותר על התענוגים.

נמצא לפי”ז, שכל העבודה היא רק על הכוונה להגיע שהאדם ישתוקק להשפיע, וזה נקרא עבודה פנימית, שהוא דבר הנעלם, שאינו נראה לחוץ כוונת האדם במעשה שהוא עושה. אבל בכדי להגיע להכוונה הנקראת עבודה פנימית, צריכים מקודם עבודה חיצונית, שהוא בחינת מעשים, שהוא דבר הנראה לעין, היינו שעבודתו ניכרת לחוץ. מה שאין כן כוונה היא דבר פנימי ונעלם. לכן ניתנה לנו עבודה בתורה ובמצות, שעל ידי המעשים האלו נגיע לידי כוונה.

לכן ארז”ל: אמר הקב”ה: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, היינו שהתורה ומצוות מתבלין את היצר הרע שיהיה בו טעם. שעניין יצר הרע נקרא הרצון לקבל. ובזמן שהוא לעצמו אין בו טעם, שעליו שורה הצמצום, ונשאר בחלל פנוי. מה שאין כן על ידי התורה ומצוות, הוא מגיע לידי הכוונה, שהוא על מנת להשפיע, אז עם הכלי הזה הנקרא רצון לקבל, מקבל כל הטוב והעונג.

לפי”ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל”ק.

נמצא לפי דבריו אלו שאין דרך אחרת להגיע לכוונה האמיתית אלא ע”י המעשים החיצוניים של התו”מ, ואין דרך אחרת. ומי שלא מקיים את המעשים החיצוניים לא יוכל להגיע לכוונה. ולא זו בלבד, אלא גם אדם שתיקן את עצמו לגמרי, צריך להמשיך בעשיית המעשים החיצוניים מטעם שאור פנימי מתלבש אז בתוך מעשי התורה ומצוות ובא להרגשת האדם, משא”כ אם לא יעשם, לא יהיה לאור הפנימי כלי להתלבש בו.

ע”כ המאמר מאדמו”ר זצ”ל

והנה לאחרונה הזדמן לי לדבר עם אחד מהאנשים הכמעט יחידים שנותרו עדיין בחיים מבית מדרשו של רבינו בעל “הסולם” (נפטר בתשט”ו 1955), הרב עזריאל חיים למברגר שליט”א, שהיה תלמיד אצל רבינו בעה”ס בעצמו, והיה מזועזע מאד למשמע הדברים הנ”ל, שיש כאלו האומרים שאין צורך בשמירת התו”מ, או שמציגים אותם בתור רשות ובתור סמלים רח”ל, ואמר לי שרבינו בעל “הסולם” הקפיד מאד מאד על שמירת התורה והמצוות, ובעניני הלכות היה ממש מחמיר, הרבה יותר מסתם אנשים. כי יש דברים שכלל העולם החרדי נוהג בהם לקולא, ואילו רבינו בעה”ס החמיר בהם, מטעם שיש בהם מחלוקות בהלכה, והיטה את הכף להחמיר.

וא”כ יש לשים לב לדבר זה: אדם בגובה הקומה של רבינו בעל “הסולם”, שודאי הגיע לגמר התיקון באופן פרטי, ולרום המעלות האפשרי, הנה יש לנו עדות חיה מפי אדם שהיה בן ביתו, ועדיין הוא חי, שהיה מקפיד על קלה כחמורה, והיה מחמיר עוד הרבה יותר מן הנורמה הנהוגה בכלל העולם החרדי, בקיום המצוות המעשי. ולדידי אין זה פלא כלל, כי היה “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. כי זוהי שלימות הקומה המוחלטת, שאדם נאחז בתכלית הגובה של ההשגה האלוקית, ומן הצד השני של הסולם, הוא מקיים עד לפרטי פרטים את כל הענפים הגשמיים, דהיינו את התורה והמצוות בצורה המעשית הפשוטה והבסיסית ביותר.

והדברים הלא הם פשוטים ביותר בהנהגות העוה”ז הגשמיות: למשל – האם יתכן שבצבא ימונה לאלוף אדם שעדיין לא היה אפילו טוראי פשוט? ודאי שלא. האם יתכן שאדם יקבל תואר דוקטור באוניברסיטה, אם לא עשה מבחני בגרות ותואר ראשון? ודאי שלא. א”כ על סמך איזה הגיון אנשים סבורים שיכולים לעסוק בחכמת הקבלה, ולהצליח להגיע לדרגות רוחניות, אם עדיין את הרובד הפשוט והנמוך של היהדות עוד לא עברו? הלא ענין עשיית המצוות הוא הרובד הפשוט, והבלתי מסובך, הנגיש לכל. ואיך יתכן לדלג עליו ולעבור לענין כוונות והרגשות, בו בזמן שאין בידיך את הדרגה הפשוטה ביותר?

לומר שאפשר להגיע למדרגות רוחניות על דרך הקדושה ללא המצוות המעשיות הוא שקר גמור. ואם יאמר אדם: הלא הגעתי להרגשות עלאיות ללא שמירת תו”מ. תשובתי: הרגשות עלאיות אינן מצביעות על אמת, כי כבר העידו רבותינו שהשי”ת האיר אורות אלוקיים מסויימים בתוך המערכת של הס”א והקליפות, וכל זאת בכדי ליתן בחירה לאדם. וא”כ ודאי שהרגשות ותענוגים אלו מקורן בקליפות ובס”א, אשר היא המספקת לאדם את תענוגיו אלו. אבל לשקר אין רגליים, ולא יוכל זה להחזיק מעמד לאורך זמן, אלא במשך הזמן אדם ירגיש יסורים חלף ההרגשות העלאיות, אבל להשתחרר משליטת הקליפות כבר יהיה קשה מאד.

והנה בתורתינו הקדושה כתוב (דברים י”ג):

(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:

(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:

(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

(ה) אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

ואלו דברי הרמב”ם ז”ל בספרו “היד החזקה (הלכות יסודי התורה פ”ט):

(א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”. ונאמר: “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת”. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר: “חוקת עולם לדורותיכם”. ונאמר: “לא בשמים היא”, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה’, אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב.

(ב) א”כ למה נאמר בתורה: “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך”? לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן: “זכרו תורת משה עבדי”. וכן אם צונו בדברי הרשות: כגון לכו למקום פלוני, או אל תלכו, עשו מלחמה היום, או אל תעשו, בנו חומה זו, או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו. והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו:

(ד) וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה, שה’ צוה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא השקר ויחנק, אע”פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא:

ע”כ לשון הרמב”ם ז”ל.

לומדים אנו מדברים אלו, שאם בא אדם ורוצה לבטל אפילו מצוה אחת מן המצוות אין הדברים קבילים כלל ועיקר, ואפילו הוא אדם גדול שיש בכוחו לעשות אותות ומופתים, בזמן שהיתה סנהדרין, היתה ממיתה אותו בחנק. והיום אין נוהג ענין מיתה כלל, דאין לנו סנהדרין. ולהולכים בדרך פנימיות התורה בודאי אין שום ענין לתקן או ח”ו להעניש את זולתם, אלא רק את עצמם, דע”י תיקון עצמם משפיעים את ההשפעה היותר מכרעת בעולם כולו. וע”כ אין אנו דוגלים בשום אלימות ח”ו, אף לא אלימות מילולית, כנגד אף אדם או ארגון.

ומ”מ מן הדברים הנ”ל אנו יכולים להבין את עד כמה חמור בעיני הבורא יתברך סטיה מן היהדות, ועד כמה עלינו להשמר להתרחק מכל הנ”ל, כמ”ש חז”ל: “התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו”. וכל סטיה, וכל רפורמה, וכל נסיון לגעת בקודשי הקודשים של תורת ישראל ומצוותיה, הוא ודאי כיעור, בלתי נסבל, ובלתי נסלח. ולכן כל אחד מאיתנו יעשה את חשבון נפשו, “כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו”, וישמר ממגע עם מה שעלול להסיטו מדרך ישראל המקורית. וכבר כתוב בזה”ק: “מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב”, כי הגם שאומר דבר טוב, מ”מ רוח הטומאה נושבת בתוך הדבר הטוב, והשומע נטמא, ונפילתו מדרך היהדות המקורית, ומדרך רבותינו, קרובה היא, רח”ל.

ולסיום נצרף כאן מאמר נוסף מאדמו”ר זצ”ל מספר “ברכת שלום – מאמרים” (מאמר מ’ תשנ”א) המברר את הדברים הללו לאשורם:

מהם אמת ושקר בעבודה

יש להבין: איך שייכים אמת ושקר בעבודת ה’, דמשמע שיכולים להיות עובד ה’, אע”פ שהוא שקר, איך אפשר לומר דבר כזה?

הנה הזה”ק )הקדמת ספר הזהר עמ’ קע”ב ובהסולם אות קע”ה) אומר וז”ל: “חלקו של הקב”ה לשמח את העניים, כפי מה שיכול לעשות. כי בימים האלו, במועדים, הקב”ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ונכנס אליהם, ורואה, שאין להם במה לשמוח. ובוכה עליהם, ועולה למעלה להחריב העולם”.

ומפרש את המאמר הזה בהסולם וז”ל: “צריכים להבין מקודם מדרש חז”ל )מ”ר פ”ו) שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים: “נעשה אדם בצלמנו”, הנה חסד אמר – יברא, אמת אמר – אל יברא מפני שכולו שקרים, צדק אמר – יברא מפני שעושה צדקות, ושלום אמר – אל יברא מפני שכולו קטטה. מה עשה הקב”ה? נטל האמת והשליכו ארצה, הה”ד “ותשלך אמת ארצה”. פירוש: כי נודעו דברי חז”ל – שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע”פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצוותיו ית’, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. כי “עייר פרא אדם יולד”, ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזה תנועה אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו, אבל עם כל זה ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצוות, אשר ע”י השפע שממשיך, סופו לבא לעסוק במצוות לשמה, דהיינו בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים, כי נתרעם – איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצוות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה? אבל חסד אמר יברא, מפני שהוא גומל חסד. כי מצות גמילות חסדים שעושה, שהיא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידה נמצא מתתקן לאט לאט עד שיוכל לעסוק בכל המצוות ע”מ להשפיע, וא”כ הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה, וע”כ טען החסד, שיש לבראו. וכן השלום קטרג שכולו קטטה וכו’, אבל צדק אמר יברא וכו’, כי מחמת מצוות צדקה לעניים שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מדת ההשפעה עד שבא לעסוק לשמה וכו’. ואחר שנשמעו כל טענותיהם וכו’ הסכים הקב”ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר שהתיר לעסוק במצוות מלכתחילה שלא לשמה, אע”פ שהוא שקר, וכו’ כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ”. עכ”ל.

הנה הרמב”ם )הלכות תשובה פ”י הל’ ה’) אומר וז”ל: “לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט”. עכ”ל.

מדברי הרמב”ם אנו רואים שצריכים להתחיל בעבודת ה’ שלא לשמה, ואסור אפילו לגלות להם שיש ענין של לשמה. אלא הם צריכים לדעת – זה שהם מקיימים תו”מ בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית, ואין מה להוסיף על זה אלא בכמות, היינו לתת יותר זמן ויותר יגיעה בכדי לקיים את התו”מ. והם צריכים להיות שמחים בזה שהם מקיימים תו”מ, כי יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי”ז, בכדי שהם יהיו עובדי ה’ בשלימות, אסור להם לדעת שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן אם יגידו להם שעיקר העבודה היא לשמה, הם יגידו: איך אנו יכולים לקיים תו”מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית? ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו “קרחים מכאן וקרחים מכאן”, כלומר שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם, ולשמה הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי”ז אסור לגלות להם שיש ענין שצריכים לעשות בע”מ להשפיע. משא”כ כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עובדי ה’ באמת, ושהם צדיקים, לכן מזה יש להם כח לעבודה, היות שהם שמחים בזה שהם עובדי ה’, ומסתכלים על שאר האנשים שלא מקיימים את התו”מ כמותם, כמו בהמות וחיות, כי אין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים כתב בעץ החיים )מובא בבית שער לכוונות אות ק”ז) וז”ל: “והנה לא נתן הקב”ה תורה ומצוות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף שהם לבוש הנשמה, וע”י כוונת האדם בתורה ומצוות נגמר לבוש הנשמה. וע”י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח, וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”.

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצוות ותורה שלא בכוונה ח”ו אינם אמת, אלא משמע מדברי האר”י הק’ שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא יש לחלק בין מצוות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצוות בכוונה, כמ”ש: “וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”.

ובענין שלא לשמה הנקרא שקר, יש לפרש: היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה איך מגולה הטוב והעונג בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שעל ידם יכולים לראות את הטוב והעונג שמגולים בעולם. לכן אצל הנבראים עוד רואים שסובלים יסורים בעולם כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו”מ שלא בכוונה בע”מ להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת שיש במטרת הבריאה להטיב. נמצא, אלו שמקיימים תו”מ ועוד לא זכו לכוון בע”מ להשפיע, הגם שמצד האמת נעשו בירורים עבור הקדושה בעשיית תו”מ, אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתוספה על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה, אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות מה נעשה על ידי מעשיהם, היינו איזה תיקונים נעשו מעבודתם, אפילו עבודה שלא לשמה.

נמצא כנ”ל, מה שאומרים ששלא לשמה נקרא שקר, הוא לגבי הנבראים, היינו שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת מעשיית תורה ומצוות שלא בכוונה, אבל באמת כן נעשו תיקונים ובירורים בקדושה, עד כדי כך שאנו צריכים להאמין בדברי האר”י הק’ – שמכל עשיה ועשיה בתו”מ נעשים תיקונים.

כי אנו רואים שההלכה היא – באם האדם יכול לפעול שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא – השכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול שלא יחלל את השבת. ויש לשאול: הלא כאן אין לו שום כוונה לשמור שבת קודש, אלא הוא שומר את הצווי מה שחבירו כופה עליו, א”כ איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת? אלא כנ”ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה עושה את שלו, שנעשים בירורים עבור הקדושה, רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל. לכן מטרם שהאדם רואה את התיקונים שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע שמתגלה ע”י המעשים שלו. לכן כשאינו רואה את השפע המתגלה, ממילא לא יכול לפגום, מטעם שלא רואה שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה הוא דבר חשוב, וכך להאמין – רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני הנקרא רצון להשפיע, אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. נמצא, מה שאומרים ששלא לשמה נקרא שקר, זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין מדוע לשמה נקרא אמת, היות שעי”ז שהאדם זוכה לבחינת לשמה, האדם מגיע לדרגת אהבת ה’, בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו בבחי’ “הטוב והמטיב”, היינו שהאדם מקבל כל טוב מהבורא. ואז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד אלא שהאדם צריך לזכות ולראות איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”. וזוהי מדרגה גדולה שהאדם רואה איך שהקב”ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב, אלא האדם צריך לראות שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”. ובגלל זה נקרא לשמה אמת, שע”י העבודה בבחינת לשמה האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”.

וזהו כמ”ש בהקדמה לתע”ס )אות צ”ז) וז”ל: “ולפיכך הזהירונו חז”ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא, דהיינו באופן שיזכה על ידה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים”. עכ”ל. היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה איך שהקב”ה מנהיג את העולם בבחינת “טוב ומטיב”, נמצא שהוא נמצא במצב של שקר, כלומר שהוא אומר – מה שאמרו שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו זהו שקר, דהלא אנו רואים את ההיפך. משא”כ הלומד תורה לשמה זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב והעונג שהוא מקבל מהבורא, ועוד יותר מזה – הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות איך שהקב”ה מתנהג עם כל העולם במטרה של להטיב לנבראיו, נמצא ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו.

ובהאמור יוצא שהלומד תורה שלא לשמה הנבחנת לשקר, הוא רק מטעם שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת “טוב ומטיב”. וזהו כמ”ש האר”י הק’, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה נעשים תיקונים, אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו”מ, שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב”ם שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים וכו’ בע”מ לקבל שכר, היות כי מעשי המצוות בעצמם עושים תיקונים כנ”ל.

ואמרו חז”ל )אבות פ”ג משנה י”ח): “חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה’ אלקיכם”. ואמר אאמו”ר זצ”ל: זה שנקראו בנים למקום זהו באופן כללי, אבל חבה יתירה זהו באופן פרטי. ואמר: מהי חבה יתירה? החבה היתירה היא בזה שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים שהם נקראים בנים למקום, עכ”ד. ועל דרך זה יש לפרש גם כאן, היינו שבבחינת המעשה בלי הכוונה בע”מ להשפיע, הנקרא שלא לשמה, הגם שעם ישראל נקראים בנים למקום, מטעם שעוסקים בתו”מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים כמ”ש האר”י הק’, אבל לא נודעת להם, כלומר שאין הם מסוגלים לראות איזה תיקונים נעשים ע”י עבודתם. משא”כ לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם מה שעושים.

וזהו כמ”ש: “רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו’ ומגלין לו רזי תורה וכו’, עכ”ל )אבות פ”ו משנה א’). יש לפרש: “שכל העולם כולו כדאי הוא לו”, היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, וראיה לזה – שהוא רואה אז “שכל העולם כולו כדאי הוא לו”, מטעם שהוא מרגיש את הטוב והעונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מ”ש “ומגלין לו רזי תורה”, היינו שהוא זוכה ורואה איך ע”י עבודתו בתו”מ נעשים תיקונים למעלה, משא”כ מטרם שזוכה לעסוק בתו”מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע”י עבודתו בתו”מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שארז”ל )אבות פ”א משנה י”ז): “לא המדרש עיקר אלא המעשה”, דהנה יש לפנינו ב’ דברים: מעשים וכוונות, מצד אחד אנו מבינים שהעיקר הוא הכוונה, כלומר בזמן שהאדם עושה איזה מעשה טוב או רע יש להתחשב עם הכוונה ולא עם המעשה. דוגמא: ב’ אנשים רבו ביניהם, לקח אחד סכין ודקר את השני, בטח שהוא מעשה רע. עשה הנדקר משפט נגד הדוקר, וקיבל הדוקר קנס עבור המעשה. והנה הדוקר טוען: האיש הזה שדקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, אני מחויב לשלם לו קנס? ואני ראיתי שהאדם הזה לפני זמן מה נכנס לבי”ח, והרופא חתך לו בפנים בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם לרופא הרבה כסף. ואני צריך לשלם לו עבור חתך קטן שעשיתי לו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא? אמר השופט: התשובה פשוטה – היות שאנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, לכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה שהיתה לך, משא”כ הרופא המנתח שחתך את בשרו בסכין, היה מטעם שהרופא רצה שהחולה יהנה, לכן החולה צריך לשלם לרופא. אם כן רואים אנו שעיקר היא הכוונה ולא המעשה. א”כ מדוע אמרו חז”ל “לא המדרש עיקר אלא המעשה”?

אלא כנ”ל, ברוחניות בענין תו”מ, עיקר הוא המעשה, כנ”ל בדברי האר”י הק’, שבמעשי המצוות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת עי”ז שהוא יראה מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך לכלי הקבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל לקליפות. נמצא שהמעשה הוא העיקר, אבל בטח אם הוא יכול לכוון שגם הכוונה תהיה בע”מ להשפיע, אז הוא עולה ע”י הכוונה הרוכבת על המעשה למדרגה יותר גבוהה, כנ”ל “שע”י כוונת האדם בתורה ומצוות נגמר לבוש הנשמה, וע”י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח, וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”. לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף ג”כ כוונה.

ואנו צריכים להאמין שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שהמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצוות, אין מזונות לנשמה שתוכל להתקיים. וזהו כמו שמובא בבית שער לכוונות )דף מ”ט אות פ”ג) וז”ל: “ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות וכו’ והובררו כל הבהמות וכו’ והדומם והצומח לא נגמרו להתברר, לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות וכו’, והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע”י אכילתינו, וכן דומם וצומח וכו'”, עכ”ל.

ובהאמור משמע שדוקא ע”י אכילתינו במעשה מתבררין בחינת דומם צומח חי, רק יש להוסיף על זה כוונה, אבל בלי מעשה אין הכוונה מועלת. לכן אין לומר – בשביל מה צריך להניח תפילין, הלא העיקר היא הכוונה, א”כ הוא יכוון את כוונת התפילין ולא צריך לקיים במעשה. אלא העיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות. לכן כמו בגשמיות אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש הוא ימות, כמו כן אם האדם לא יקיים תו”מ במעשה, אז לנשמה שלו המקבלת מזונות ממעשה התו”מ ג”כ לא יהיה ממה לחיות. וזהו הפירוש “לא המדרש העיקר אלא המעשה”, היינו מעשה ממש בפועל. ואח”כ לתוספות הענין צריכים ג”כ כוונה על המעשים שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה, ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח חי מדבר.*

ובהאמור נבין )מה שמובא לעיל) בענין שהקב”ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו וכו’, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם )בדף קע”ג) וז”ל: “והנה גם זה סוד שבירת הכלים שהיתה קודם בריאת העולם, כי ע”י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי”ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו, והם גורמים בזה לכל מיני עברות וכו’. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו”מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו למלאות תאותיו השפלות וכו’ הנה סופו יבא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה בכדי להשפיע לו נחת רוח”. עכ”ל.

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, אם האדם רואה שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה’ שיעזור לו שהוא יהיה בסדר, וזהו דוקא בזמן שהאדם מרגיש בעצמו שיש לו קצת התקרבות לה’, אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל בזמן שהאדם מרגיש שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל, אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר: עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה’ עבור זה. אבל לא להתפלל אז שה’ יקרב אותו. כי ענין התפלה שיתפלל שה’ יקרב אותו צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזה כמ”ש בזה”ק )וארא עמ’ ל”ג ובהסולם אות ק”ב) וז”ל: “בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום וכו’. כל היום עסק להשלים ולברר דינים שהם בחינת שמאל וכו’, בלילה עסק בתשבחות שהם חסדים. עכ”ל. פירוש: דוקא ביום, היינו בזמן העליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים, משא”כ בלילה, בזמן שאינו

מאיר, היה עוסק בתשבחות.**

הערות:

*) פירוש: מעשה לבד ללא כוונה הוא בבחי’ דומם דקדושה, וע”י הדומם אפשר לעלות יותר ולהשיג בחי’ צומח חי מדבר דקדושה, אבל ללא הדומם, היינו ללא המעשה, א”א להתקדם במעלות הקדושה.

**) הנה רבינו הביא בתחילת המאמר את דברי הזה”ק בהקדמת ספר הזהר, ולא ביארם כ”כ, אלא כוונתו היתה להביא גם משם ראיה לנקודה זו, שהקב”ה לא התחשב עם האמת כלל, שטען שהאדם כולו שקרים היות ועובד שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו, אלא התחשב דוקא הם מלאכי החסד והצדקה, היות המעשים דחסד וצדקה שעושה האדם, שהם מעשים מבוררים מצד מציאותם לכוון של השפעה, הם יגרמו לאדם לאט לאט להשתפר, ולשנות כוונתו ג”כ. א”כ משם ראיה לענין חשיבות המעשים עצמם, הגם שהם ללא הכוונה הנכונה. ובסוף המאמר מביא שוב ציטוט משם, בנוגע לכך שע”י שבירת הקליפות נפלו ניצוצי קדושה לרשותם, אבל אין רע בלא טוב, דעי”כ ניתנה הזדמנות לאדם להתחיל בעבודת הקודש שלא לשמה, וללא זה לא היה יכול להתחיל בעבודתו כלל. א”כ גם משם רואים את אותו הרעיון, שהמעשה עצמו, הגם שהוא שלא לשמה, הוא חשוב. ובסוף המאמר מביא אדמו”ר זצ”ל את הענין שהביקורת העצמית אסורה, אא”כ האדם נמצא במצב עליה. ולכאורה אין מובן מה הקשר בין סוף המאמר לכללות המאמר? אלא כותב זאת, מפני שדעות כאלו, שהעיקר היא הכוונה, והמעשה דשלא לשמה אינו שווה כלום, נובעות מתוך שאדם הולך בקו שמאל במינון לא נכון, היינו שכל כולו ביקורת עצמית, והביקורת העצמית השגויה הזו מביאה אותו למסקנות שקריות כאלו, שכביכול המעשים עצמם ללא הכוונה אין שוים כלום, וע”כ אין צורך ח”ו להניח תפילין וכדומה. ונגד דעות כאלו כתב אדמו”ר זצ”ל את כל המאמר דנן.

וכבר כתב אדמו”ר זצ”ל רבות במאמריו, על הקליפה הזו הנושבת באדם, אשר מצד אחד מקרבת אותו לרעיון של עמ”נ להשפיע, ומצד שני מראה לו שכל קיום התו”מ שלו הוא עמ”נ לקבל, ומסיתה אותו שלכן אין שוויות לקיים תו”מ באופן הזה. ונמצא שנשאר קרח מכל וכל, כי לעמ”נ להשפיע לא הגיע, וגם את קיום התו”מ הפשוט הפסיד, וא”כ מה מעסיק אותו אחר ככלות הכל, את “החכם” הזה? רק תאוות בהמיות… אלא בזמן שדעתו של האדם, שקיום התו”מ החשוב הוא עם הכוונה עמ”נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, דוקא אז עליו לכופף את דעתו בפני דעת רבותיו, ולהאמין בדבריהם שהקיום הפשוט של התו”מ, ללא שום כוונה, חשוב הרבה יותר. ונמצא, כאשר אז מקיים את התו”מ בפשטות, אזי הוא משפיע, ובאם אינו מוכן לכופף את עצמו, ולקיים את התו”מ, נמצא שהוא בשליטת קליפת עמלק אשר עושה צחוק מכל ענין האמונה בחשיבות התו”מ, ונמצא שהוא אז בשליטת הקבלה.

ע”כ המאמר מאדמו”ר זצ”ל

***

בהסטורית חכמת הקבלה מצאנו סטיות רבות מדרך היהדות. כתות רבות שונות ומשונות (כגון השבתאים הפרנקיסטים ועוד) שברובן עסקו בקבלה, קמו במהלך ההסטוריה וביטלו את כל המצוות המעשיות, או את חלקן, על הבסיס הזה של פיתוח כוונות הלב, התעלות רוחנית, פיתוח רגשות אהבה כלפי הזולת, אבל ניתוק מן הבסיס האמיתי האיתן של קיום התורה והמצוות המעשי, ואת תוצאות האהבה הזו אנו יודעים, רח”ל. וכן בדורינו אנו ישנן תנועות רבות השולחות ידן בקודשי ישראל. סיבת התופעה הזו היא ההדבקות הלא פרופורציונלית בפיתוח מחשבה ורגש בלבד, שמרחיקה את האדם מקרקע המציאות, ומן היהדות המקורית, ומביאה את האדם למסקנה מוטעית – שאין שום טעם בקיום המצוות החיצוני, באשר הוא מיועד רק ל”אנשים לא מפותחים” כביכול, שאינם מודעים לפיתוח המחשבה והרגש והכוונה שלהם, ממילא נשאר להם רק הקיום החיצוני, בתור ברירת מחדל. הטעות הזו מקורה בקליפה שנאחזת בכל מי שעוסק בחכמת הקבלה, ואם אין לו שורשים חזקים אזי היא משתלטת עליו.

הקליפה הזו מושרשת:

א) בתכונת עמלק ששם ללעג ולקלס את האמונה למעלה מהדעת. אשר ע”כ כאשר אדם דבק באופן מאסיבי בענין תיקון הרצון והכוונה, קשה לו להאמין שהמעשה החיצוני הוא חשוב הרבה יותר ממה שמחשיב את הרצון והכוונה הנכונים. ובעצם יוצא שביטול המצוות המעשיות הוא פעולה קיצונית של הרצון לקבל והס”א, באשר אינו מוכן לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, ולהאמין שהמצוות המעשיות כפי שהן ללא שום כוונה, חשובות יותר מכל תענוגי העוה”ז.

ב) בסנוביזם, שמצייר לאדם כביכול שהוא מורם מעם, ואין מתאים לו לקיים סדר של “פעולות מכניות פרימיטיביות”, דהיינו קיום התורה ומצוות המעשי, וזה מתאים רק לאוכלוסיה הנבערת והנחשלת בישראל ח”ו, דהיינו לסוג אנשים כזה שאינו מסוגל להתרומם לגבהי המחשבה הכוונה והרגש.

ג) בשאיפה לגייס מה שיותר אנשים. ובכדי למצוא חן בעיני האוכלוסיה החילונית, המסתייגת משעבוד לקיום התו”מ, מתירה שאיפה זו לזלזל בקדשי ישראל רח”ל.

וה’ יצילנו מבלבול ודברי שקר, ומסטיה אפילו מאות אחת מתורתו, וודאי שצריך להתרחק מכל הנ”ל כפי שצריך להתרחק מאש.

לסיום הריני ממליץ לכל אדם השוחר להדבק בה’, ללמוד את ב’ חלקי היהדות, הן הנגלה והן הנסתר, כפי שרבינו בעה”ס ממליץ בהקדמה לתעה”ס. כמובן שכאשר מדברים על אוכלוסיה של בעלי תשובה, שברובם הם אנשים עובדים, אזי אין כ”כ זמן חופשי, מ”מ המינימום (מלבד לימוד הנסתר) הוא ללמוד את ספר הקיצור שולחן ערוך בצורה יסודית, ולישמו צעד אחר צעד באופן מעשי פשוט. אח”כ לעבור על ספר ה”משנה ברורה”, שמקיף את כל חלק “אורח חיים” שבשו”ע. ישנה גם סיפרות אשר מגישה בקיצור ובשפה קלה הלכות שונות, ובאם אין באפשרות ללמוד את ה”משנה ברורה”, שהוא לימוד עיוני, אזי אני ממליץ על סוג הספרות ההלכתית ההיא, כגון: ספר “שמירת שבת כהלכתה”, שמקיף את כל הלכות שבת בשפה קלה ופשוטה. ישנם גם ספרים כאלו על הלכות ברכות, הלכות בשר וחלב, הלכות טהרת המשפחה, וכו’. רק צריך להכנס לחנויות ספרי קודש, ולהתענין. ואין דבר העומד בפני הרצון. המלצתי לבעל התשובה הממוצע המתחיל להקדיש לפחות שעה אחת כל יום ללימוד ההלכה, ולישומה למעשה.

כמו”כ ודאי שיש חשיבות גם בלימוד התנ”ך, המשנה, הגמרא, כפי שצריך, אבל כל אלה הם כבר פונקציה של זמן. ובאם אין זמן, אזי צריכים את ב’ היסודות הנ”ל לחבוק בחיבוק אמיץ: ההלכה, והפנימיות.

בכבוד רב ידידך

אברהם מרדכי גוטליב


בס”ד

לכבוד כבוד הרב גוטליב

שלום רב,

האם לימוד חכמת הקבלה אינו קשור לשמירת תורה ומצוות?

האם הרב אשלג זצ”ל אמר או כתב שתורה ומצוות אינם קשורים ללימוד חכמת הקבלה?

שאלתי באה, מכיון שיש קבוצות העוסקות בקבלה בדרך הרב אשלג, וטוענות כך במוצהר.

אבקש ממך כבוד הרב התייחסות בקשר לזה

בתודה,

…………….

בס”ד

לכב’ ……………….

בתחילה אקדים שאין לי מושג, ובודאי שלא שום קשר לאותן קבוצות, ולכן אני מנוע מלהתיחס אליהן באופן ספציפי כלל. ובכלל, אין ברצוני לדון כלל ולשפוט קבוצות או אנשים, אין זה מעניני כלל, ואין זה בסמכותי, אבל בהחלט שיש מקום להציג את הדרך המקורית של רבותינו לבית אשלג, להעיד על אשר ראו עינינו ושמעו אזנינו, ולבקר דרכים ואידאלים מוטעים. וכיון שמתרבות מאד השאלות דוגמת שאלתך, ממש חדשים לבקרים, גם במכתבים גם בטלפונים, ע”כ החלטתי לפרסם את דעתי אשר אותה ליבנתי עם גדול תלמידי האדמו”ר רבי ברוך שלום אשלג זי”ע, ר’ ישראל מילר שליט”א, שזכה לשבת לימינו של אדמו”ר זצ”ל משך 35 שנים ברציפות, והיה ללא ספק האדם היותר קרוב אליו. א”כ המאמר דלקמן הוא בעצם פרי משותף שלי ושלו, ומטרתו להוציא לאור עולם את דעת רבותינו לבית אשלג זי”ע כפי ששמענו מהם, והודרכנו על ידם – לאיזו דרך להתחבר, ומאיזו דרך להתרחק:

זכיתי להיות אצל רבי ברוך שלום אשלג זי”ע משך 14 שנה, והייתי מקורב אליו מאד, וממש בן ביתו, ומעולם לא שמעתי ממנו בדותא שכזו שאין קשר בין לימוד הקבלה לקיום המצוות ח”ו, ומעולם לא שמעתי ממנו הבלים כגון שקיום המצוות הוא מעין רשות ולא חובת התורה ח”ו. להפך: היה מקפיד על קלה כחמורה, ומדקדק בכל המצוות ובכל ההלכות עד פרטי פרטים. ולא זו בלבד, אלא שהורה לנו תלמידיו הקרובים, שמחובתינו לדקדק בקיום ההלכות, עוד יותר מאנשים שלומדים רק נגלה, ומכלל החרדים. וציין במפורש שכל הצלחתינו בענין ההתקרבות לה’, תלויה בשילוב ב’ הדברים גם יחד, שמירת התורה ומצוות באופן מעשי בכל פרטיהם ודקדוקיהם, שהוא כעין הגוף, ולימוד חכמת הקבלה שהוא כעין הנשמה. וברור שנשמה בלי גוף היא אויר נטול משמעות, ריחוף ללא עוגן במציאות היום יומית, ממש כמו שגוף ללא נשמה, יושב בחושך, ללא אורה.

אני עצמי נוכחתי לראות את החמרתו של הרב”ש בכל הנ”ל, כאשר פעם התברר לו שיושב בשיעור של בעלי תשובה יהודי ללא ציצית, ע”כ ביקש ממישהו שיאמר לו לצאת מן השיעור. ועוד: רבינו הרב”ש אמר לנו במפורש: מי שמצהיר אשר אין צורך בקיום התו”מ, או מזלזל בחלק מן התו”מ הוא מסוכן מאד, וצריך להתרחק ממנו, עכל”ק.

אנשי האמונה האמיתיים חיים חיים של גוף ונשמה משולבים זה בזה, כי אכן הקב”ה ברא את האדם כך שהוא בנוי מב’ ההפכים הללו, בכדי שישלימו אחד את השני. ולכן צריך להשתלם גם בחיצוניות הפשוטה של מעשי המצוות, כגון הנחת תפילין ותפילה, וקידוש בשבת, ונטילת ידים, ומעשי חסד וצדקה בין אדם למשפחתו ובין אדם לחבירו, וברכת המזון, וברכות בכלל, ושמירת השבת, וטהרת המשפחה, וכו’ וכו’. וגם צריך להשתלם בבנין הפנימי של הנשמה, שהוא חלק השכלי והרגשי של האדם, שיבוא לידי מצב שתבער בו אש יוקדת של אהבה ויראה כלפי הבורא והנבראים כאחד. מעשי המצוות החיצוניים עוזרים לפנימיות, והפנימיות עוזרת לחיצוניות, אחד מפרה ומרבה את השני.

רבינו זצ”ל כתב מאמרים רבים בנידון, והנה לדוגמא אחד מהם:

בעניין המטרה

מוצש”ק תרומה תשל”ז

תכלית עבודת האדם היא להגיע לידי כוונה עמ”נ להשפיע, כי במעשה החיצוניות אין מה לתקן, כי הכלי, שנברא מצד הבורא, לא יקבל שום שינוי, אלא כל השינוי צריך להיות רק על הכונה. היינו היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, לכן ברא למטרה זו כלי, הנקרא רצון והשתוקקות לקבל תענוג. אלא מטעם שלא יהיה נהמא דכסופא, אלא הכלי יהיה בהשתוות הצורה, לכן נעשה תיקון, המכונה צמצום, שלא לקבל רק בעמ”נ להשפיע. היינו באותו כלי שהיה מקודם, היינו הרצון לקבל, אלא מתוך כוונה אחרת, ז”א שלא לקבל מטעם שהוא רוצה למלאות חסרונו, אלא מטעם מצות ה’, שהוא רוצה להטיב לנבראיו. אבל לטובת עצמו הוא מוכן לותר על התענוגים.

נמצא לפי”ז, שכל העבודה היא רק על הכוונה להגיע שהאדם ישתוקק להשפיע, וזה נקרא עבודה פנימית, שהוא דבר הנעלם, שאינו נראה לחוץ כוונת האדם במעשה שהוא עושה. אבל בכדי להגיע להכוונה הנקראת עבודה פנימית, צריכים מקודם עבודה חיצונית, שהוא בחינת מעשים, שהוא דבר הנראה לעין, היינו שעבודתו ניכרת לחוץ. מה שאין כן כוונה היא דבר פנימי ונעלם. לכן ניתנה לנו עבודה בתורה ובמצות, שעל ידי המעשים האלו נגיע לידי כוונה.

לכן ארז”ל: אמר הקב”ה: בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, היינו שהתורה ומצוות מתבלין את היצר הרע שיהיה בו טעם. שעניין יצר הרע נקרא הרצון לקבל. ובזמן שהוא לעצמו אין בו טעם, שעליו שורה הצמצום, ונשאר בחלל פנוי. מה שאין כן על ידי התורה ומצוות, הוא מגיע לידי הכוונה, שהוא על מנת להשפיע, אז עם הכלי הזה הנקרא רצון לקבל, מקבל כל הטוב והעונג.

לפי”ז נמצא, שהמעשים החיצונים הם בחינת אמצעים, שעל ידם הוא מגיע לידי המטרה, שהיא הכוונה להשפיע. לכן צריכים לדעת כשעוסקים בחיצוניות, שזוהי רק הכשרה לבוא לפנימיות שהיא המטרה. ואז, כשיש לו הכוונה האמיתית, אז המעשים בעצמם נבחנים לפנימיות, היינו שאור פנימי מתלבש במעשים החיצונים של תורה ומצוות, היינו מבחינת ענף ושורש מתלבש השפע העליון בעת עשיית התורה ומצוות, כמבואר בהסולם בהקדמת הזהר. עכל”ק.

נמצא לפי דבריו אלו שאין דרך אחרת להגיע לכוונה האמיתית אלא ע”י המעשים החיצוניים של התו”מ, ואין דרך אחרת. ומי שלא מקיים את המעשים החיצוניים לא יוכל להגיע לכוונה. ולא זו בלבד, אלא גם אדם שתיקן את עצמו לגמרי, צריך להמשיך בעשיית המעשים החיצוניים מטעם שאור פנימי מתלבש אז בתוך מעשי התורה ומצוות ובא להרגשת האדם, משא”כ אם לא יעשם, לא יהיה לאור הפנימי כלי להתלבש בו.

ע”כ המאמר מאדמו”ר זצ”ל

והנה לאחרונה הזדמן לי לדבר עם אחד מהאנשים הכמעט יחידים שנותרו עדיין בחיים מבית מדרשו של רבינו בעל “הסולם” (נפטר בתשט”ו 1955), הרב עזריאל חיים למברגר שליט”א, שהיה תלמיד אצל רבינו בעה”ס בעצמו, והיה מזועזע מאד למשמע הדברים הנ”ל, שיש כאלו האומרים שאין צורך בשמירת התו”מ, או שמציגים אותם בתור רשות ובתור סמלים רח”ל, ואמר לי שרבינו בעל “הסולם” הקפיד מאד מאד על שמירת התורה והמצוות, ובעניני הלכות היה ממש מחמיר, הרבה יותר מסתם אנשים. כי יש דברים שכלל העולם החרדי נוהג בהם לקולא, ואילו רבינו בעה”ס החמיר בהם, מטעם שיש בהם מחלוקות בהלכה, והיטה את הכף להחמיר.

וא”כ יש לשים לב לדבר זה: אדם בגובה הקומה של רבינו בעל “הסולם”, שודאי הגיע לגמר התיקון באופן פרטי, ולרום המעלות האפשרי, הנה יש לנו עדות חיה מפי אדם שהיה בן ביתו, ועדיין הוא חי, שהיה מקפיד על קלה כחמורה, והיה מחמיר עוד הרבה יותר מן הנורמה הנהוגה בכלל העולם החרדי, בקיום המצוות המעשי. ולדידי אין זה פלא כלל, כי היה “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”. כי זוהי שלימות הקומה המוחלטת, שאדם נאחז בתכלית הגובה של ההשגה האלוקית, ומן הצד השני של הסולם, הוא מקיים עד לפרטי פרטים את כל הענפים הגשמיים, דהיינו את התורה והמצוות בצורה המעשית הפשוטה והבסיסית ביותר.

והדברים הלא הם פשוטים ביותר בהנהגות העוה”ז הגשמיות: למשל – האם יתכן שבצבא ימונה לאלוף אדם שעדיין לא היה אפילו טוראי פשוט? ודאי שלא. האם יתכן שאדם יקבל תואר דוקטור באוניברסיטה, אם לא עשה מבחני בגרות ותואר ראשון? ודאי שלא. א”כ על סמך איזה הגיון אנשים סבורים שיכולים לעסוק בחכמת הקבלה, ולהצליח להגיע לדרגות רוחניות, אם עדיין את הרובד הפשוט והנמוך של היהדות עוד לא עברו? הלא ענין עשיית המצוות הוא הרובד הפשוט, והבלתי מסובך, הנגיש לכל. ואיך יתכן לדלג עליו ולעבור לענין כוונות והרגשות, בו בזמן שאין בידיך את הדרגה הפשוטה ביותר?

לומר שאפשר להגיע למדרגות רוחניות על דרך הקדושה ללא המצוות המעשיות הוא שקר גמור. ואם יאמר אדם: הלא הגעתי להרגשות עלאיות ללא שמירת תו”מ. תשובתי: הרגשות עלאיות אינן מצביעות על אמת, כי כבר העידו רבותינו שהשי”ת האיר אורות אלוקיים מסויימים בתוך המערכת של הס”א והקליפות, וכל זאת בכדי ליתן בחירה לאדם. וא”כ ודאי שהרגשות ותענוגים אלו מקורן בקליפות ובס”א, אשר היא המספקת לאדם את תענוגיו אלו. אבל לשקר אין רגליים, ולא יוכל זה להחזיק מעמד לאורך זמן, אלא במשך הזמן אדם ירגיש יסורים חלף ההרגשות העלאיות, אבל להשתחרר משליטת הקליפות כבר יהיה קשה מאד.

והנה בתורתינו הקדושה כתוב (דברים י”ג):

(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ:

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:

(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:

(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

(ה) אַחֲרֵי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן:

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:

ואלו דברי הרמב”ם ז”ל בספרו “היד החזקה (הלכות יסודי התורה פ”ט):

(א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת, שנאמר: “את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו”. ונאמר: “והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת”. הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם. וכן הוא אומר: “חוקת עולם לדורותיכם”. ונאמר: “לא בשמים היא”, הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה’ שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות, אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה’, אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם, ולא איש אל ויכזב.

(ב) א”כ למה נאמר בתורה: “נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך”? לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן: “זכרו תורת משה עבדי”. וכן אם צונו בדברי הרשות: כגון לכו למקום פלוני, או אל תלכו, עשו מלחמה היום, או אל תעשו, בנו חומה זו, או אל תבנוה, מצוה לשמוע לו. והעובר על דבריו חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו:

(ד) וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה, שה’ צוה לו שהדין כך הוא, והלכה כדברי פלוני, הרי זה נביא השקר ויחנק, אע”פ שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא:

ע”כ לשון הרמב”ם ז”ל.

לומדים אנו מדברים אלו, שאם בא אדם ורוצה לבטל אפילו מצוה אחת מן המצוות אין הדברים קבילים כלל ועיקר, ואפילו הוא אדם גדול שיש בכוחו לעשות אותות ומופתים, בזמן שהיתה סנהדרין, היתה ממיתה אותו בחנק. והיום אין נוהג ענין מיתה כלל, דאין לנו סנהדרין. ולהולכים בדרך פנימיות התורה בודאי אין שום ענין לתקן או ח”ו להעניש את זולתם, אלא רק את עצמם, דע”י תיקון עצמם משפיעים את ההשפעה היותר מכרעת בעולם כולו. וע”כ אין אנו דוגלים בשום אלימות ח”ו, אף לא אלימות מילולית, כנגד אף אדם או ארגון.

ומ”מ מן הדברים הנ”ל אנו יכולים להבין את עד כמה חמור בעיני הבורא יתברך סטיה מן היהדות, ועד כמה עלינו להשמר להתרחק מכל הנ”ל, כמ”ש חז”ל: “התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו”. וכל סטיה, וכל רפורמה, וכל נסיון לגעת בקודשי הקודשים של תורת ישראל ומצוותיה, הוא ודאי כיעור, בלתי נסבל, ובלתי נסלח. ולכן כל אחד מאיתנו יעשה את חשבון נפשו, “כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו”, וישמר ממגע עם מה שעלול להסיטו מדרך ישראל המקורית. וכבר כתוב בזה”ק: “מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב”, כי הגם שאומר דבר טוב, מ”מ רוח הטומאה נושבת בתוך הדבר הטוב, והשומע נטמא, ונפילתו מדרך היהדות המקורית, ומדרך רבותינו, קרובה היא, רח”ל.

ולסיום נצרף כאן מאמר נוסף מאדמו”ר זצ”ל מספר “ברכת שלום – מאמרים” (מאמר מ’ תשנ”א) המברר את הדברים הללו לאשורם:

מהם אמת ושקר בעבודה

יש להבין: איך שייכים אמת ושקר בעבודת ה’, דמשמע שיכולים להיות עובד ה’, אע”פ שהוא שקר, איך אפשר לומר דבר כזה?

הנה הזה”ק )הקדמת ספר הזהר עמ’ קע”ב ובהסולם אות קע”ה) אומר וז”ל: “חלקו של הקב”ה לשמח את העניים, כפי מה שיכול לעשות. כי בימים האלו, במועדים, הקב”ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו. ונכנס אליהם, ורואה, שאין להם במה לשמוח. ובוכה עליהם, ועולה למעלה להחריב העולם”.

ומפרש את המאמר הזה בהסולם וז”ל: “צריכים להבין מקודם מדרש חז”ל )מ”ר פ”ו) שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים: “נעשה אדם בצלמנו”, הנה חסד אמר – יברא, אמת אמר – אל יברא מפני שכולו שקרים, צדק אמר – יברא מפני שעושה צדקות, ושלום אמר – אל יברא מפני שכולו קטטה. מה עשה הקב”ה? נטל האמת והשליכו ארצה, הה”ד “ותשלך אמת ארצה”. פירוש: כי נודעו דברי חז”ל – שלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע”פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. כי האדם מתוך שפלותו אי אפשר לו לעסוק תיכף בהתחלה במצוותיו ית’, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. כי “עייר פרא אדם יולד”, ואי אפשר לו מטבעו לעשות איזה תנועה אם לא לטובת עצמו. לכן הוא מוכרח מתחילה לעסוק במצוות שלא לשמה, דהיינו מתוך תועלת עצמו, אבל עם כל זה ממשיך שפע קדושה תוך מעשי המצוות, אשר ע”י השפע שממשיך, סופו לבא לעסוק במצוות לשמה, דהיינו בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו. וזה שקטרג האמת על בריאת האדם, שאמר שכולו שקרים, כי נתרעם – איך אפשר לברוא אדם כזה מלכתחילה, שיעסוק בתורה ומצוות בשקר גמור, דהיינו שלא לשמה? אבל חסד אמר יברא, מפני שהוא גומל חסד. כי מצות גמילות חסדים שעושה, שהיא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידה נמצא מתתקן לאט לאט עד שיוכל לעסוק בכל המצוות ע”מ להשפיע, וא”כ הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה, וע”כ טען החסד, שיש לבראו. וכן השלום קטרג שכולו קטטה וכו’, אבל צדק אמר יברא וכו’, כי מחמת מצוות צדקה לעניים שעושה, נמצא לאט לאט מתקרב אל מדת ההשפעה עד שבא לעסוק לשמה וכו’. ואחר שנשמעו כל טענותיהם וכו’ הסכים הקב”ה עם מלאכי חסד וצדקה, והשליך אמת ארצה, כלומר שהתיר לעסוק במצוות מלכתחילה שלא לשמה, אע”פ שהוא שקר, וכו’ כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ”. עכ”ל.

הנה הרמב”ם )הלכות תשובה פ”י הל’ ה’) אומר וז”ל: “לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה מגלים להם רז זה מעט מעט”. עכ”ל.

מדברי הרמב”ם אנו רואים שצריכים להתחיל בעבודת ה’ שלא לשמה, ואסור אפילו לגלות להם שיש ענין של לשמה. אלא הם צריכים לדעת – זה שהם מקיימים תו”מ בכדי לקבל שכר, זוהי שלימות אמיתית, ואין מה להוסיף על זה אלא בכמות, היינו לתת יותר זמן ויותר יגיעה בכדי לקיים את התו”מ. והם צריכים להיות שמחים בזה שהם מקיימים תו”מ, כי יהיה להם הרבה שכר.

נמצא לפי”ז, בכדי שהם יהיו עובדי ה’ בשלימות, אסור להם לדעת שיש ענין של לשמה, מטעם שהם עדיין אינם ראויים שיכנסו לעבודה דלשמה. לכן אם יגידו להם שעיקר העבודה היא לשמה, הם יגידו: איך אנו יכולים לקיים תו”מ שלא לשמה, אם אין זו עבודה אמיתית? ולעבוד לשמה עדיין אין הם מסוגלים, לכן הם ישארו “קרחים מכאן וקרחים מכאן”, כלומר שלא לשמה לא יהיה חשוב אצלם, ולשמה הם רואים שאינם מסוגלים לעבוד. לכן לפי”ז אסור לגלות להם שיש ענין שצריכים לעשות בע”מ להשפיע. משא”כ כשהם לא יודעים, אז הם חושבים שהם עובדי ה’ באמת, ושהם צדיקים, לכן מזה יש להם כח לעבודה, היות שהם שמחים בזה שהם עובדי ה’, ומסתכלים על שאר האנשים שלא מקיימים את התו”מ כמותם, כמו בהמות וחיות, כי אין להם שכל יותר מבהמות וחיות.

ובענין הבירורים כתב בעץ החיים )מובא בבית שער לכוונות אות ק”ז) וז”ל: “והנה לא נתן הקב”ה תורה ומצוות לישראל, אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף שהם לבוש הנשמה, וע”י כוונת האדם בתורה ומצוות נגמר לבוש הנשמה. וע”י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח, וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”.

זאת אומרת, אין לומר שמעשי המצוות ותורה שלא בכוונה ח”ו אינם אמת, אלא משמע מדברי האר”י הק’ שמכל המעשים שהאדם עושה, מתבררים על ידיהם בירורים דקדושה מתוך הקליפות, ממה שירדו בעת שבירת הכלים. אלא יש לחלק בין מצוות בלי כוונה, ובין תורה שלא בכוונה, ובין תורה ומצוות בכוונה, כמ”ש: “וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”.

ובענין שלא לשמה הנקרא שקר, יש לפרש: היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ובכדי שהאדם ישיג את זה בפועל, היינו שיראה איך מגולה הטוב והעונג בעולם, זה אי אפשר לראות אצל הנבראים מטרם שיש להם הכלים האמיתיים, שעל ידם יכולים לראות את הטוב והעונג שמגולים בעולם. לכן אצל הנבראים עוד רואים שסובלים יסורים בעולם כל אחד לפי בחינתו. אם כן יכולים לפרש, שכל זמן שהנבראים מקיימים תו”מ שלא בכוונה בע”מ להשפיע, עוד לא מסוגלים לראות את האמת שיש במטרת הבריאה להטיב. נמצא, אלו שמקיימים תו”מ ועוד לא זכו לכוון בע”מ להשפיע, הגם שמצד האמת נעשו בירורים עבור הקדושה בעשיית תו”מ, אפילו שלא בכוונה, היינו שהקדושה נתוספה על ידי מעשיהם, זהו רק בבחינת מציאות דקדושה, אבל הנבראים עוד לא מוכשרים לראות מה נעשה על ידי מעשיהם, היינו איזה תיקונים נעשו מעבודתם, אפילו עבודה שלא לשמה.

נמצא כנ”ל, מה שאומרים ששלא לשמה נקרא שקר, הוא לגבי הנבראים, היינו שהם לא יכולים עדיין לראות את האמת מעשיית תורה ומצוות שלא בכוונה, אבל באמת כן נעשו תיקונים ובירורים בקדושה, עד כדי כך שאנו צריכים להאמין בדברי האר”י הק’ – שמכל עשיה ועשיה בתו”מ נעשים תיקונים.

כי אנו רואים שההלכה היא – באם האדם יכול לפעול שהשכן שלו לא יחלל את השבת, לדוגמא – השכן צריך לטובתו, ובגלל זה השכן יהיה משומרי שבת, אז האדם מחויב לפעול שלא יחלל את השבת. ויש לשאול: הלא כאן אין לו שום כוונה לשמור שבת קודש, אלא הוא שומר את הצווי מה שחבירו כופה עליו, א”כ איזו תועלת יכולה לצאת מעבודה כזאת? אלא כנ”ל, שכל מעשה ומעשה שעושים, אפילו שלא בכוונה עושה את שלו, שנעשים בירורים עבור הקדושה, רק הנבראים עוד לא מסוגלים לראות את התיקונים, מסיבת שהם יכולים לפגום, מטעם שעוד הם נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל. לכן מטרם שהאדם רואה את התיקונים שנעשים על ידו, אין הוא יכול לקבל עדיין מהשפע שמתגלה ע”י המעשים שלו. לכן כשאינו רואה את השפע המתגלה, ממילא לא יכול לפגום, מטעם שלא רואה שיש מה לקבל. אלא האדם צריך להאמין שכל מעשה ומעשה של תורה ועבודה הוא דבר חשוב, וכך להאמין – רק לאחר שיזכה לקבל את הטבע השני הנקרא רצון להשפיע, אז יזכה לראות את האמת, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. נמצא, מה שאומרים ששלא לשמה נקרא שקר, זהו לגבי ראיית האדם, שהאדם עוד לא רואה שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו.

ובהאמור נבין מדוע לשמה נקרא אמת, היות שעי”ז שהאדם זוכה לבחינת לשמה, האדם מגיע לדרגת אהבת ה’, בזה שהוא מתנהג עם האדם בעצמו בבחי’ “הטוב והמטיב”, היינו שהאדם מקבל כל טוב מהבורא. ואז האדם רואה את האמת, שמטרת הבריאה היא בכדי להטיב לנבראיו. ולא עוד אלא שהאדם צריך לזכות ולראות איך שההשגחה העליונה מתנהגת עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”. וזוהי מדרגה גדולה שהאדם רואה איך שהקב”ה מתנהג עמו באופן פרטי בבחינת טוב ומטיב, אלא האדם צריך לראות שהבורא מתנהג כך עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”. ובגלל זה נקרא לשמה אמת, שע”י העבודה בבחינת לשמה האדם זוכה ורואה את האמת, שהבורא מתנהג עם כל הנבראים בבחינת “טוב ומטיב”.

וזהו כמ”ש בהקדמה לתע”ס )אות צ”ז) וז”ל: “ולפיכך הזהירונו חז”ל, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה לשמה דוקא, דהיינו באופן שיזכה על ידה לחיים, כי תורת חיים היא. וליתן דעתו ולבו למצוא בה את אור פני מלך חיים, דהיינו השגת השגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים”. עכ”ל. היינו שכל זמן שאין האדם זוכה לבחינת לשמה הוא נמצא בהסתר פנים, היינו שעוד לא רואה איך שהקב”ה מנהיג את העולם בבחינת “טוב ומטיב”, נמצא שהוא נמצא במצב של שקר, כלומר שהוא אומר – מה שאמרו שמטרת הבריאה היא בכדי להנות לנבראיו זהו שקר, דהלא אנו רואים את ההיפך. משא”כ הלומד תורה לשמה זוכה ורואה את האמת, מטעם שהוא בעצמו זוכה ורואה את הטוב והעונג שהוא מקבל מהבורא, ועוד יותר מזה – הוא צריך להגיע לידי מצב של שלימות, ולראות איך שהקב”ה מתנהג עם כל העולם במטרה של להטיב לנבראיו, נמצא ענין אמת ושקר הוא לגבי השגת האדם בעצמו.

ובהאמור יוצא שהלומד תורה שלא לשמה הנבחנת לשקר, הוא רק מטעם שאין האדם מוכשר לראות את האמת, איך שהבורא מנהיג את העולם בבחינת “טוב ומטיב”. וזהו כמ”ש האר”י הק’, שמכל המעשים שהאדם עושה בקדושה נעשים תיקונים, אולם האדם עוד לא יכול לראות מה נעשה מהתו”מ, שהנבראים עושים אפילו שלא בכוונה, היינו אפילו שלא לשמה, אלא לתועלת עצמם. לכן אומר הרמב”ם שצריכים להתחיל את סדר העבודה עם קטנים ונשים וכו’ בע”מ לקבל שכר, היות כי מעשי המצוות בעצמם עושים תיקונים כנ”ל.

ואמרו חז”ל )אבות פ”ג משנה י”ח): “חביבין ישראל שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראים בנים למקום, שנאמר: בנים אתם לה’ אלקיכם”. ואמר אאמו”ר זצ”ל: זה שנקראו בנים למקום זהו באופן כללי, אבל חבה יתירה זהו באופן פרטי. ואמר: מהי חבה יתירה? החבה היתירה היא בזה שנודעת להם, כלומר שהם יודעים ומרגישים שהם נקראים בנים למקום, עכ”ד. ועל דרך זה יש לפרש גם כאן, היינו שבבחינת המעשה בלי הכוונה בע”מ להשפיע, הנקרא שלא לשמה, הגם שעם ישראל נקראים בנים למקום, מטעם שעוסקים בתו”מ בבחינת המעשה, גם כן נעשים תיקונים גדולים כמ”ש האר”י הק’, אבל לא נודעת להם, כלומר שאין הם מסוגלים לראות איזה תיקונים נעשים ע”י עבודתם. משא”כ לאחר שהאדם זוכה לבחינת לשמה, אז נודעת להם מה שעושים.

וזהו כמ”ש: “רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו וכו’ ומגלין לו רזי תורה וכו’, עכ”ל )אבות פ”ו משנה א’). יש לפרש: “שכל העולם כולו כדאי הוא לו”, היינו שהוא כבר רואה את האמת של מטרת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו, וראיה לזה – שהוא רואה אז “שכל העולם כולו כדאי הוא לו”, מטעם שהוא מרגיש את הטוב והעונג.

וכמו כן יש לפרש את ענין מ”ש “ומגלין לו רזי תורה”, היינו שהוא זוכה ורואה איך ע”י עבודתו בתו”מ נעשים תיקונים למעלה, משא”כ מטרם שזוכה לעסוק בתו”מ לשמה, הגם שנעשים תיקונים ע”י עבודתו בתו”מ, אבל האדם עוד לא מסוגל לראות מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה.

ובהאמור יש לפרש מה שארז”ל )אבות פ”א משנה י”ז): “לא המדרש עיקר אלא המעשה”, דהנה יש לפנינו ב’ דברים: מעשים וכוונות, מצד אחד אנו מבינים שהעיקר הוא הכוונה, כלומר בזמן שהאדם עושה איזה מעשה טוב או רע יש להתחשב עם הכוונה ולא עם המעשה. דוגמא: ב’ אנשים רבו ביניהם, לקח אחד סכין ודקר את השני, בטח שהוא מעשה רע. עשה הנדקר משפט נגד הדוקר, וקיבל הדוקר קנס עבור המעשה. והנה הדוקר טוען: האיש הזה שדקרתי אותו רק ביד, ועשיתי לו רק שריטה קטנה, אני מחויב לשלם לו קנס? ואני ראיתי שהאדם הזה לפני זמן מה נכנס לבי”ח, והרופא חתך לו בפנים בתוך הבטן, והוציא משהו החוצה, והוא שילם לרופא הרבה כסף. ואני צריך לשלם לו עבור חתך קטן שעשיתי לו, ההיפך ממה שהיה אצל הרופא? אמר השופט: התשובה פשוטה – היות שאנו הולכים לפי הכוונה, והיות שאתה דקרת בו מטעם שאתה רצית להנות, לכן אתה צריך לשלם עבור ההנאה שהיתה לך, משא”כ הרופא המנתח שחתך את בשרו בסכין, היה מטעם שהרופא רצה שהחולה יהנה, לכן החולה צריך לשלם לרופא. אם כן רואים אנו שעיקר היא הכוונה ולא המעשה. א”כ מדוע אמרו חז”ל “לא המדרש עיקר אלא המעשה”?

אלא כנ”ל, ברוחניות בענין תו”מ, עיקר הוא המעשה, כנ”ל בדברי האר”י הק’, שבמעשי המצוות מתבררים בירורים של ניצוצין קדישין מתוך הקליפות. והגם שהאדם עוד לא מסוגל לראות זאת, מטרם שיש לו כלים דהשפעה, אחרת עי”ז שהוא יראה מה שנעשה מן העבודה שלו, זה ילך לכלי הקבלה שלו, וממילא הוא יחזיר הכל לקליפות. נמצא שהמעשה הוא העיקר, אבל בטח אם הוא יכול לכוון שגם הכוונה תהיה בע”מ להשפיע, אז הוא עולה ע”י הכוונה הרוכבת על המעשה למדרגה יותר גבוהה, כנ”ל “שע”י כוונת האדם בתורה ומצוות נגמר לבוש הנשמה, וע”י התורה מזדכך נוגה דיצירה לבוש הרוח, וע”י מצוות מעשיות מזדכך נוגה דעשיה ונעשה לבוש הנפש”. לכן עיקר הוא המעשה, ועל המעשה יש להוסיף ג”כ כוונה.

ואנו צריכים להאמין שמבחינת ענף ושורש, כל הדברים הגשמיים שנוהגים אצלנו נמשכים משורשים עליונים. כלומר, כמו שהמעשים הגשמיים מתקנים את הגוף, שבלעדם אין הגוף יכול להתקיים, כמו כן בעניני נשמה, בלי המעשים של תורה ומצוות, אין מזונות לנשמה שתוכל להתקיים. וזהו כמו שמובא בבית שער לכוונות )דף מ”ט אות פ”ג) וז”ל: “ודע כי באדם הראשון הובררו כל הבירורין של כל העולמות וכל הנשמות וכו’ והובררו כל הבהמות וכו’ והדומם והצומח לא נגמרו להתברר, לכן היו אוכלים לבררם. וכאשר חטאו חזרו הנשמות והבהמות לעמקי הקליפות וכו’, והבהמות הטהורות לבד מתבררים ע”י אכילתינו, וכן דומם וצומח וכו'”, עכ”ל.

ובהאמור משמע שדוקא ע”י אכילתינו במעשה מתבררין בחינת דומם צומח חי, רק יש להוסיף על זה כוונה, אבל בלי מעשה אין הכוונה מועלת. לכן אין לומר – בשביל מה צריך להניח תפילין, הלא העיקר היא הכוונה, א”כ הוא יכוון את כוונת התפילין ולא צריך לקיים במעשה. אלא העיקר הוא המעשה, והכוונה היא התוספות. לכן כמו בגשמיות אם האדם יכוון כוונת האכילה או כוונת השתיה, ולא יאכל וישתה במעשה ממש הוא ימות, כמו כן אם האדם לא יקיים תו”מ במעשה, אז לנשמה שלו המקבלת מזונות ממעשה התו”מ ג”כ לא יהיה ממה לחיות. וזהו הפירוש “לא המדרש העיקר אלא המעשה”, היינו מעשה ממש בפועל. ואח”כ לתוספות הענין צריכים ג”כ כוונה על המעשים שהאדם עושה. וזהו בחינת דומם דקדושה, ומבחינת הדומם יכולים לבוא לבחינת צומח חי מדבר.*

ובהאמור נבין )מה שמובא לעיל) בענין שהקב”ה בא לראות את אלו הכלים השבורים שלו וכו’, כי סופו לבא לשמה, ואז תעלה האמת מן הארץ. ואומר שם )בדף קע”ג) וז”ל: “והנה גם זה סוד שבירת הכלים שהיתה קודם בריאת העולם, כי ע”י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי”ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין דקדושה לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו, והם גורמים בזה לכל מיני עברות וכו’. אמנם יחד עם זה נתן לנו תו”מ, אשר אפילו אם מתחיל לעסוק בהם עוד מתוך שלא לשמה, דהיינו להנאתו עצמו למלאות תאותיו השפלות וכו’ הנה סופו יבא על ידם לשמה, ויזכה למטרת הבריאה, דהיינו לקבל כל הנועם והטוב שבמחשבת הבריאה בכדי להשפיע לו נחת רוח”. עכ”ל.

וצריכים לזכור את הכלל בסדר העבודה, שאין האדם צריך להסתכל על עצמו ולראות אם הוא בסדר או לא. כלומר, אם האדם רואה שהוא אינו בסדר, אז הזמן שהאדם צריך להתפלל לה’ שיעזור לו שהוא יהיה בסדר, וזהו דוקא בזמן שהאדם מרגיש בעצמו שיש לו קצת התקרבות לה’, אז מותר לו להסתכל על מצבו עם בקורת. אבל בזמן שהאדם מרגיש שיש לו התרחקות מהעבודה, היינו שאין לו כל כך חשק לעבודה, אסור לו אז להסתכל על עצמו ולהתפלל, אלא שהוא צריך אז לשים לב ולומר: עד כמה שיש לי קצת אחיזה בעבודה אני שמח בזה, ואני נותן תודה לה’ עבור זה. אבל לא להתפלל אז שה’ יקרב אותו. כי ענין התפלה שיתפלל שה’ יקרב אותו צריך להיות דוקא בזמן שיש קצת עליה בעבודה.

וזה כמ”ש בזה”ק )וארא עמ’ ל”ג ובהסולם אות ק”ב) וז”ל: “בוא וראה, ביום עסק בתורה להשלים הדינים, ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום וכו’. כל היום עסק להשלים ולברר דינים שהם בחינת שמאל וכו’, בלילה עסק בתשבחות שהם חסדים. עכ”ל. פירוש: דוקא ביום, היינו בזמן העליה, היה עוסק בשמאל לברר הדינים, משא”כ בלילה, בזמן שאינו

מאיר, היה עוסק בתשבחות.**

הערות:

*) פירוש: מעשה לבד ללא כוונה הוא בבחי’ דומם דקדושה, וע”י הדומם אפשר לעלות יותר ולהשיג בחי’ צומח חי מדבר דקדושה, אבל ללא הדומם, היינו ללא המעשה, א”א להתקדם במעלות הקדושה.

**) הנה רבינו הביא בתחילת המאמר את דברי הזה”ק בהקדמת ספר הזהר, ולא ביארם כ”כ, אלא כוונתו היתה להביא גם משם ראיה לנקודה זו, שהקב”ה לא התחשב עם האמת כלל, שטען שהאדם כולו שקרים היות ועובד שלא לשמה, מתוך תועלת עצמו, אלא התחשב דוקא הם מלאכי החסד והצדקה, היות המעשים דחסד וצדקה שעושה האדם, שהם מעשים מבוררים מצד מציאותם לכוון של השפעה, הם יגרמו לאדם לאט לאט להשתפר, ולשנות כוונתו ג”כ. א”כ משם ראיה לענין חשיבות המעשים עצמם, הגם שהם ללא הכוונה הנכונה. ובסוף המאמר מביא שוב ציטוט משם, בנוגע לכך שע”י שבירת הקליפות נפלו ניצוצי קדושה לרשותם, אבל אין רע בלא טוב, דעי”כ ניתנה הזדמנות לאדם להתחיל בעבודת הקודש שלא לשמה, וללא זה לא היה יכול להתחיל בעבודתו כלל. א”כ גם משם רואים את אותו הרעיון, שהמעשה עצמו, הגם שהוא שלא לשמה, הוא חשוב. ובסוף המאמר מביא אדמו”ר זצ”ל את הענין שהביקורת העצמית אסורה, אא”כ האדם נמצא במצב עליה. ולכאורה אין מובן מה הקשר בין סוף המאמר לכללות המאמר? אלא כותב זאת, מפני שדעות כאלו, שהעיקר היא הכוונה, והמעשה דשלא לשמה אינו שווה כלום, נובעות מתוך שאדם הולך בקו שמאל במינון לא נכון, היינו שכל כולו ביקורת עצמית, והביקורת העצמית השגויה הזו מביאה אותו למסקנות שקריות כאלו, שכביכול המעשים עצמם ללא הכוונה אין שוים כלום, וע”כ אין צורך ח”ו להניח תפילין וכדומה. ונגד דעות כאלו כתב אדמו”ר זצ”ל את כל המאמר דנן.

וכבר כתב אדמו”ר זצ”ל רבות במאמריו, על הקליפה הזו הנושבת באדם, אשר מצד אחד מקרבת אותו לרעיון של עמ”נ להשפיע, ומצד שני מראה לו שכל קיום התו”מ שלו הוא עמ”נ לקבל, ומסיתה אותו שלכן אין שוויות לקיים תו”מ באופן הזה. ונמצא שנשאר קרח מכל וכל, כי לעמ”נ להשפיע לא הגיע, וגם את קיום התו”מ הפשוט הפסיד, וא”כ מה מעסיק אותו אחר ככלות הכל, את “החכם” הזה? רק תאוות בהמיות… אלא בזמן שדעתו של האדם, שקיום התו”מ החשוב הוא עם הכוונה עמ”נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, דוקא אז עליו לכופף את דעתו בפני דעת רבותיו, ולהאמין בדבריהם שהקיום הפשוט של התו”מ, ללא שום כוונה, חשוב הרבה יותר. ונמצא, כאשר אז מקיים את התו”מ בפשטות, אזי הוא משפיע, ובאם אינו מוכן לכופף את עצמו, ולקיים את התו”מ, נמצא שהוא בשליטת קליפת עמלק אשר עושה צחוק מכל ענין האמונה בחשיבות התו”מ, ונמצא שהוא אז בשליטת הקבלה.

ע”כ המאמר מאדמו”ר זצ”ל

***

בהסטורית חכמת הקבלה מצאנו סטיות רבות מדרך היהדות. כתות רבות שונות ומשונות (כגון השבתאים הפרנקיסטים ועוד) שברובן עסקו בקבלה, קמו במהלך ההסטוריה וביטלו את כל המצוות המעשיות, או את חלקן, על הבסיס הזה של פיתוח כוונות הלב, התעלות רוחנית, פיתוח רגשות אהבה כלפי הזולת, אבל ניתוק מן הבסיס האמיתי האיתן של קיום התורה והמצוות המעשי, ואת תוצאות האהבה הזו אנו יודעים, רח”ל. וכן בדורינו אנו ישנן תנועות רבות השולחות ידן בקודשי ישראל. סיבת התופעה הזו היא ההדבקות הלא פרופורציונלית בפיתוח מחשבה ורגש בלבד, שמרחיקה את האדם מקרקע המציאות, ומן היהדות המקורית, ומביאה את האדם למסקנה מוטעית – שאין שום טעם בקיום המצוות החיצוני, באשר הוא מיועד רק ל”אנשים לא מפותחים” כביכול, שאינם מודעים לפיתוח המחשבה והרגש והכוונה שלהם, ממילא נשאר להם רק הקיום החיצוני, בתור ברירת מחדל. הטעות הזו מקורה בקליפה שנאחזת בכל מי שעוסק בחכמת הקבלה, ואם אין לו שורשים חזקים אזי היא משתלטת עליו.

הקליפה הזו מושרשת:

א) בתכונת עמלק ששם ללעג ולקלס את האמונה למעלה מהדעת. אשר ע”כ כאשר אדם דבק באופן מאסיבי בענין תיקון הרצון והכוונה, קשה לו להאמין שהמעשה החיצוני הוא חשוב הרבה יותר ממה שמחשיב את הרצון והכוונה הנכונים. ובעצם יוצא שביטול המצוות המעשיות הוא פעולה קיצונית של הרצון לקבל והס”א, באשר אינו מוכן לקבל עול מלכות שמים למעלה מהדעת, ולהאמין שהמצוות המעשיות כפי שהן ללא שום כוונה, חשובות יותר מכל תענוגי העוה”ז.

ב) בסנוביזם, שמצייר לאדם כביכול שהוא מורם מעם, ואין מתאים לו לקיים סדר של “פעולות מכניות פרימיטיביות”, דהיינו קיום התורה ומצוות המעשי, וזה מתאים רק לאוכלוסיה הנבערת והנחשלת בישראל ח”ו, דהיינו לסוג אנשים כזה שאינו מסוגל להתרומם לגבהי המחשבה הכוונה והרגש.

ג) בשאיפה לגייס מה שיותר אנשים. ובכדי למצוא חן בעיני האוכלוסיה החילונית, המסתייגת משעבוד לקיום התו”מ, מתירה שאיפה זו לזלזל בקדשי ישראל רח”ל.

וה’ יצילנו מבלבול ודברי שקר, ומסטיה אפילו מאות אחת מתורתו, וודאי שצריך להתרחק מכל הנ”ל כפי שצריך להתרחק מאש.

לסיום הריני ממליץ לכל אדם השוחר להדבק בה’, ללמוד את ב’ חלקי היהדות, הן הנגלה והן הנסתר, כפי שרבינו בעה”ס ממליץ בהקדמה לתעה”ס. כמובן שכאשר מדברים על אוכלוסיה של בעלי תשובה, שברובם הם אנשים עובדים, אזי אין כ”כ זמן חופשי, מ”מ המינימום (מלבד לימוד הנסתר) הוא ללמוד את ספר הקיצור שולחן ערוך בצורה יסודית, ולישמו צעד אחר צעד באופן מעשי פשוט. אח”כ לעבור על ספר ה”משנה ברורה”, שמקיף את כל חלק “אורח חיים” שבשו”ע. ישנה גם סיפרות אשר מגישה בקיצור ובשפה קלה הלכות שונות, ובאם אין באפשרות ללמוד את ה”משנה ברורה”, שהוא לימוד עיוני, אזי אני ממליץ על סוג הספרות ההלכתית ההיא, כגון: ספר “שמירת שבת כהלכתה”, שמקיף את כל הלכות שבת בשפה קלה ופשוטה. ישנם גם ספרים כאלו על הלכות ברכות, הלכות בשר וחלב, הלכות טהרת המשפחה, וכו’. רק צריך להכנס לחנויות ספרי קודש, ולהתענין. ואין דבר העומד בפני הרצון. המלצתי לבעל התשובה הממוצע המתחיל להקדיש לפחות שעה אחת כל יום ללימוד ההלכה, ולישומה למעשה.

כמו”כ ודאי שיש חשיבות גם בלימוד התנ”ך, המשנה, הגמרא, כפי שצריך, אבל כל אלה הם כבר פונקציה של זמן. ובאם אין זמן, אזי צריכים את ב’ היסודות הנ”ל לחבוק בחיבוק אמיץ: ההלכה, והפנימיות.

בכבוד רב ידידך

אברהם מרדכי גוטליב

This entry was posted in Beginner and tagged , , , , , , , . Bookmark the permalink.

5 Responses to Kabbalah from RABASH perspective

  1. Ybendor says:

    Everything I read makes much sense in the context of the Judaism as a religion and its rules/Tora. However, if the mission of Bney Israel (Jews) is to teach and spread the wisdom of Kabalah to the entire world as Baal Hasulam said: ..” Et laasot” (time to act) how can you do it to the entire world that is not Jewish and do not follow many of the the external Mittzvot such as tfilin and Stistiot.

    I see major conflict in here, unless you suggest to convert the entire world to Judaism which I do not believe you propose to do. What is your way to over come this conflict?

  2. Felix says:

    The mission of Bnei Israel is dissemination of the knowledge that G-d is one and that His creations have to live by His laws – 7 laws of Noach for non-Jews, 613 for Jews. Just like you have different medicine for different parts of physical body, so you have different spiritual laws for different spiritual parts of the body of Adam Kadmon. Baal HaSulam never advocated to teach Kabblah to non Jews. Organizations that try to capitalize on Kabblah are pushing it to masses to get revenues. Thus, no one needs to be converted – we all need to fulfill our mission in this world.

  3. info says:

    it is believed that the Rabbi Meir Baal Haness had mystical powers . That is why every year , ten of thousands of Jews make pilgrimage to the Rabbi’s grave to receive blessings for health and success .Most of them recite Tehillim and a special prayer.

  4. Daniel says:

    WHEN WILL THE TRANLATION BE READY??????? TODAH!!

  5. The translation is ready long ago, here is the link:

    http://kabbalistnyc.com/?p=149
    Hag Pesakh Kasher veSame’kh

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *